הזדמנות למסע

.

(FomA (Fear of missing ART : פוסטים קצרצרים המאפשרים הצצה אל תערוכות מציגות

.

הזדמנות למסע – בין אתוס לאפוס בתערוכה "הזדמנות אחרונה לראות" במוזיאון פתח תקווה

.

הזמנה לצאת למסע טומנת בחובה כמעט תמיד הפתעות והרפתקאות בלתי צפויות. בתערוכה "הזדמנות אחרונה לראות", המוצגת בימים אלה במוזיאון פתח תקווה, מוזמנים המבקרים להתבונן על סוגים שונים של ייצוגי מסע וזוכים להפתעות בגין נקודות מבט שונות של יוצרים העוסקים בסוגייה.

היציאה למסע מתחילה באופן סימבולי בסירת נייר הניצבת במרחב הכניסה. העבודה – פרי קיפולי נייר שיצר ליאור גריידי בקנה מידה של אדם ממשי – מהווה אובייקט פיסולי, ילדי, ארעי, צבוע בזהב, שניתן לקרוא כייצוג לחלומות ולפנטזיות הקשורות ביציאה לדרך עלומה, אך בפועל ניצב סטטי, מקובע למקום ולא מאפשר תנועה ממשית.

4701

תצלום מכאן

.

מסע שמוביל (או לא) לתנועה ותובנות יכול להתקיים גם במרחבים מצומצמים ומותנה בעיקר במהלך של החלטה על יציאה לדרך, כאשר אופן ההתבוננות והחוויה של מרחב וסיטואציות הוא תלוי אדם/מתבונן. בעבודה גוש B1 חלקה 148 בוחר פסקל סימונה חלקת שדה ריק במרחב העירוני ויוצא למסע הכרות איתו. כחלק מהמהלך הוא מחבר מצלמה לראשו של סוס הרועה בשדה ומציע נקודת התבוננות חדשה על המרחב. בהצבת העבודה בחלל המוזיאון סימונה משתמש בנתונים של ארבע מצלמות הצופות אל השדה המוקרנים על גבי מסכים מצידי שטח המגדיר "שדה", כאשר במרכז, בתוך קו התוחם את המרחב, הוא מציב מסך חמישי המאפשר להתבונן על נקודת מבטו של הסוס. דרך העבודה הוא מנכיח את האפשרות לצאת למסע אל הלא מוכר בכל טריטוריה כמו גם את מקומו של המתבונן/חווה באופן תפיסת הסיטואציה.

סימונה 2

.

בחלל אחר מוצגת העבודה "פרפרים" של אורית רף, היוצאת למסע אישי-מקומי. בשימלה אדומה ועם זר בלונים היא צועדת בדרך לירושלים. לכאורה תמונה ילדית מלאת שמחה, אך 500 הבלונים שהיא נושאת מעוצבים בצורת משוריינים צבאיים; הדרך בה היא צועדת היא דרך בורמה – בה פרצו המשוריינים אל העיר במלחמת העצמאות; והמסע אליו היא יוצאת –  כ-30 קילומטרים של צעידה איטית בנתיב השיירות בדרך אל ירושלים – הוא מסע קשה פיזית וריגשית. בצעידתה לאורך הדרך היא פוסעת בתוך נוף המכיל סיפור של היסטוריה אישית (סבה עמד בראש השיירה שפרצה לירושלים) ומקומית (אתוס הפריצה אל העיר), משחררת בלונים אל השמיים, נפרדת באופן סימבולי מהמשוריינים ומהאנשים שנהגו אותם. העייפות וכובד המסע/משא ניכרים בפניה, והשמלה האדומה של הילדה הנאיבית שעמדה ושאלה למה הופכת ייצוג סימבולי למחיר הכבד ולדם ששולם בדרך אל העיר.

אורית רף

.

גם מירב היימן ואיילת כרמי יוצאות למסע על אדמת ארץ ישראל בעבודה "שביל ישראל", אך למול הזהות המובהקת המוטמעת בעבודתה של רף מובילות היימן וכרמי שיירה שאמנם מתנהלת לאורך שביל ישראל אך משמרת תחושת עמימות סביב סוגיות של מקום, זהות וזמן.

מירב ואיילת

כחמישים משתתפים גוייסו לצורך הפרוייקט השאפתני של יציאה למסע המתאפיין בחוק בסיס אחד – אסור לגעת עם הרגליים בקרקע. דרך מהלך קירקסי משהו המתרחש במסלול סימבולי – שביל ישראל – מקיימות השתיים דיאלוג בין האדמה המקומית והמחיר הכבד ששולם ומשולם עליה, לניתוק פיזי ורגשי המרחיק את משא ההיסטוריה המקומית. מה שמוביל את המסע זו תנועה במגוון דרכים פרט לזו ההרגלית – שינוי של המוכר במשהו בלתי ידוע.

תשומת לב רבה ניתנה לפרטי העבודה המשלבת סמלים מקומיים ואוניברסאליים. בשפה חזותית המבוססת על אילתור עם חומרים זמינים משתלבים העגלול הקיבוצי, גלגלי הטפטפות, השיפצורים הצבאיים, תרבות המידברן (והברנינג מן העולמי), המראה של אפוקליפסה עתידנית דוגמת "חולית", דמותה של "חירות" בציור של דלקרואה ("החירות מובילה את העם") ועוד. כל מבקר מוזמן למצוא את הדרך שלו בקריאת העבודה: אדמה מקומית או קרקע עלומה? מסע אלונקות או מסע צלב? שיירת פליטים או קרקס נודד? שרידים או נקודת התחלה של חזון?

היימן מספרת שבשעה הראשונה של הצילומים חלק מהמשתתפים שגוייסו למסע חייכו והצלם היה מוטרד מהמוטיב המשועשע שמתקבל ואינו רלוונטי לעבודה – אך אחרי כשעה הקושי והצורך בריכוז על מנת לבצע את פעולת ההתקדמות ולשמור על איזון הובילו באופן טבעי לכיבוש הצחוקים. בעבודה המוקרנת השיירה נעה לאיטה במרחבי נוף המהווים חלק משביל ישראל אך אינם מזוהים עם המקום באופן מובהק. כך, בין שום מקום לאין מקום, הולכת ומשתלטת על הנעים בשיירה ועל הצופים בהם תחושה של מהלך סיזיפי בסביבה אפוקליפטית כאשר המהות היא מה שקורה במסע עצמו. בהצבה בחלל המוזיאון העבודה עוטפת את הצופה, מכניסה גם אותו לתוך השיירה.

מירב ואיילת 2

.

בין האתוס (בעבודתה של רף) לאפוס (בעבודתן של היימן וכרמי), בין כבישת הדרך ברגליים לצעידה בניתוק מהקרקע, האישי הופך אוניברסאלי, האוניברסאלי הופך אישי, משא ההיסטוריה הולך ומתעמעם והשאלות מה מזמן מסע ולאן הוא מוביל הן שנוכחות במרחב.

למול השם "הזדמנות אחרונה לראות" התערוכה מוצגת במוזיאון פתח תקווה עד 9 בפברואר 2019 כך שיש לכם זמן להתארגן על ביקור ולנצל את הזדמנות כי לגמרי שווה לראות… (-:

.

.

"הזדמנות אחרונה לראות", מוזיאון פתח תקווה ;  אוצרות: דרורית גור אריה, איזבל בורז'ואה

משתתפים: אוליבייה מילאגו וניקו מורסיו, אורית רף, דפנה שלום, ז'אן-בטיסט ורלוזל, ליאור גריידי, מארי שֶׁנֶה, מירב הימן ואילת כרמי, מעין אמיר ורותי סלע, עדו צבי הדר ברקוביאר, פסקל סימונֶה, רומן רונדֶה וגבּריאלֶה סלווייה

.

.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: