שבוע העיצוב ירושלים 2017 – (אי)הִיסְטוֹרְיָה מקומית

.

שבוע העיצוב ירושלים שמתקיים השנה בין התאריכים 8.6-15.6.2017 הוא פרוייקט נפלא שהולך ומתפתח משנה לשנה, מקדם את שדה העיצוב בישראל, מחבר בין מעצבים מקומיים ובינלאומיים, מפתח את הדיון אודות עיצוב ומאיר נקודות מבט על מהותו של עיצוב מחוץ להקשרים מסחריים.

השנה משתתפים בשבוע העיצוב כמאה וחמישים מעצבים מהארץ ומחו"ל, שלוקחים חלק בעשרות תערוכות המוצגות במרחב של שכונת טלביה על הציר שבין מוזיאון הטבע – בית הנסן – מרכזיית בזק הנטושה ומקבץ בתי עסק ברחוב עזה. הנושא שנבחר להוביל את תערוכות השנה הוא "איים" והוא מציף סוגיות שנעות בין ההתייחסות לעולם כ"כפר גלובאלי" לבין שאלות אודות מקומיות, קהילות הומוגניות, בדלנות ועוד. התערוכות המוצגות במסגרת שבוע זה מהוות הזדמנות עבור הקהל הרחב להחשף ליוצרים שונים שפועלים בשדה העיצוב העכשווי ולאינרפרטציות שונות – תרבותיות, צורניות, חומריות, טכנולוגיות ואחרות לנושא שנבחר.

כחלק ממהלך חשיבתי ארוך טווח אודות הפלטפורמה של שבוע העיצוב, לצד נושא העל שמלווה את שבוע העיצוב ומשתנה משנה לשנה, בנה הצוות המוביל את הפרוייקט (איילת דרור- שעומדת בראשו, ענת ספרן –מנהלת התוכן וארז טל – האוצר הראשי) ארבע תכניות רב שנתיות שילוו ויתקיימו משנה זו בכל שבוע עיצוב ירושלים. אחת מהן היא "היסטוריה מקומית" – פרוייקט שמטרתו לשים דגש על יוצר או יוצרת משמעותיים בהיסטוריית העיצוב בישראל ולתת במה לעשייתו/ה.

ההיסטוריה של שדה העיצוב המקומי זוכה למעט מאוד מחקר וכתיבה. באופן תמוה, גם לימודי העיצוב באקדמיות השונות כמעט ולא כוללים קורסים העוסקים בהיסטוריה של שדה העיצוב המקומי וההכרות של מעצבים צעירים עם העבר של העשייה בשדה העיצוב בישראל אינה רבה. גם בלי ציטוטים פופולאריים דוגמת "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" (יגאל אלון) או "ההיסטוריה היא הווה גדול ולא עבר בלבד" (אמיל שארטייה), ניתן להגיד באופן חד משמעי שידיעת ההיסטוריה, גם של השדה המקומי, היא נדבך חשוב ומשמעותי להתפתחותם של מעצבי הדור הצעיר בישראל. פלטפורמה זו של מחקר היסטורי, שתלווה את שבועות העיצוב, תקנה ליצירה המקומית והבינלאומית שתוצג כל שנה גם פרספקטיבה ותובנה דרך קריאת העבר והיא יכולה להפוך חלק משמעותי בלמידת ההיסטוריה והשינויים שהניעו/מניעים את שדה העיצוב בישראל.

השקת הפלטפורמה של "היסטוריה מקומית" נעשית עם "אי.זיקה" – תערוכה המתמקדת בדמותו של איזיקה גאון, אוצר העיצוב הראשון בישראל, ומציעה הצצה אל עבודתו. גאון, שעמד בראש המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל בירושלים מיום הקמתה (1973) ועד מותו הפתאומי באוגוסט 1997, הבנה והתווה את הדרך להצגתו של עיצוב מחוץ להקשרים מסחריים וראה בעיצוב דרך חיים אותה הוא הנחיל ליוצרים בשדה העיצוב כמו גם לקהל הרחב שבא לראות וללמוד מהו "עיצוב" בתערוכות שהוא אצר.

איזיקה גאון ביום פתיחת התערוכה "משחקי פיסול". מוזיאון ישראל, 1972

במלאת 20 שנה למותו נפתחה בבית הנסן תערוכה המחברת בין עבר והווה –  בין ההיסטוריה של העשייה האוצרותית של גאון בשדה העיצוב בישראל לבין פועלם של מעצבים בשדה המקומי בהווה. התערוכה – אותה אצרו יחד גלית גאון, ביתו ומי שהDNA המשפחתי הוביל אותה להיות אוצרת פעילה שלקחה חלק בהקמת מוזיאון העיצוב חולון, שימשה האוצרת הראשית שלו לאורך 100 תערוכות וכיום עומדת בראש תכנית ללימודי אוצרות בשנקר; ויובל סער, עיתונאי, בעליו של בלוג העיצוב פורטפוליו, מרצה, אוצר, וראש מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל – בנויה בשני נדבכים. במרכזו של נדבך אחד ניצבת דמותו של גאון וההזדמנות לזכות להצצה קטנה ואינטימית אל מאחורי הקלעים של אישיותו ועבודתו כאוצר דרך מחשבות אודות 5 תערוכות פורצות דרך בעבודתו במוזיאון ישראל: משחקי פיסול (1972), התערוכה הראשונה שהתקיימה במוזיאון והזמינה את המבקרים לגעת ולשחק במוצגים; מיחזור (1975), שהציגה מעצבים ישראלים היוצרים תוך ניצול חוזר של חומרי גלם; לגו (1977), שהזמינה את הקהל לבנות צורות ודגמים מקוביות לגו וללמוד על אמנות המשחק; שילה היקס, נפילה חופשית (1980), ששיתפה פעולה עם נשים מבית־לחם, מתפרות צה״ל ומפעלי שטיחת אריגים בירושלים; ומפונג ועד המחשב הביתי (1983), שהציגה לקהל לראשונה את מושג חווית המשתמש.

איזיקה גאון בפתיחת התערוכה "מפונג ועד המחשב הביתי". מוזיאון ישראל, 1983

לצד הנדבך האישי/ארכיוני, הזמינו אוצרי התערוכה חמישה מעצבים פעילים בשדה המקומי להגיב, כל אחד בנפרד, לאחת התערוכות שנבחרו. לצורך הפרוייקט ישבו גלית גאון (יחד עם דנה פורת – סטודנטית במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, העובדת במכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל) בארכיון המחלקה לעיצוב במוזיאון ישראל, איתרו חומרים, צילמו, סרקו וריכזו אינפורמציה רלוונטית להנעת תהליך שהוביל כל אחד מהמעצבים להציג  עבודה חדשה שמחברת בין עבר והווה ומקיימת דיאלוג עכשווי עם המבקרים.

עזרי טרזי (סטודיו טרזי) הגיב לתערוכה משחקי פיסול בה הוזמן הקהל לשחק להגיב ולהשפיע על האובייקטים בחלל. טרזי הציב בחלל אובייקט בצורת קונוס – "גוף תאורה" – לתוכו ותחתיו נעים המבקרים. כל מבקר יוצר דינאמיקה קצת אחרת ומשנה את היחס בין האובייקט, המשתתף והמרחב. חיישן הממוקם בתוך האובייקט קולט את נוכחותו של אדם כאשר מבט פניו מופנה כלפי מעלה, מוביל להארה של מרחב הקונוס הפנימי ולצילום של פריים התופס את הרגע. תצלומים אלה עולים לאינסטגרם באופן אוטומאטי והופכים תיעוד של הקומפוזיציות הפיסוליות המשתנות במרחב העבודה.

.

אוהד בנית (סטודיו Mishmaacool) הגיב לתערוכה מיחזור ומנכיח את שינויי התפיסה במהלך הזמן. כאשר גאון הציג את התערוכה בשנת 1975 התפיסה של שימוש חוזר בפסולת וההבנה ש"זבל" יכול להיות אוצר היתה רחוקה ממודעות הקהל. ארבעה עשורים מאוחר יותר, למול הרעיון של גאון להעלות לתודעה את האפשרויות לשימוש/מיחזור/מיחדוש פסולת מסוגים שונים (שנראה לכולנו כיום טריוויאלי), מנכיח בנית מהלך בו פסולת הופכת אובייקט של תשוקה. בתערוכה "מהַפַּח אֶל הַפְּחָת", למול הקרנת ענק של תמונת מנופים מתערוכת המקור שאצר איזיקה, מציב בנית מכונת משחק בה דרך הזזת זרוע מכנית מנסה המשתתף "לדוג" חלקי פסולת זכוכית. מי שמצליח להניף אלמנט מתוך הר הפסולת שמכילה המכונה לוקח אותו לבנית שיושב בחלל והופך אותו בפעולה פשוטה לאגרטל פואטי יחידני – אובייקט של תשוקה.

.

משחק בקוביות לגו הוא חוויה חוצת גילאים וההנאה מיכולת הבניה בעזרת החלקים השונים היא אין סופית. רונן בבלי (סטודיו מג׳נטה) הגיב לתערוכה לגו שהציג גאון בשנת 1977, בה הוזמנו המבקרים להתנסות ולמתוח את הדימיון ביצירה בקוביות המשחק המוכרות. 40 שנה אחרי ב"מול" (Opposite), בבלי לוקח את חלקי המשחק הקלאסי ויוצר עבורם לוחות בסיס מחוררים ומחברים חדשים דרכם הוא מעניק אפשרויות לתצורות חדשות של מבנים לצד האפשרויות המוכרות. על גבי מבנה של בית גדול הניצב במרכז החלל מוזמנים המבקרים ליצור קומפוזיציות תלת מימדיות לתוך המרחב. לצד המבנה הגדול הוא מציג סדרת מחברים חדשה שפיתח הסטודיו בעזרתה ניתן ליצור אין סוף אלמנטים. אחת הדוגמאות שהוא מציב במרחב בית הנסן היא שנדלייר עשוי קוביות לגו המשתלשל מעל עמדת השומר בכניסה, המוציא את הקוביות האייקוניות מהקשרן המוכר.

.

טל צור (iota) מציגה פרוייקט תגובה לתערוכה של שילה היקס בה הוצגו עבודות טקסטיל מופשטות שנעשו יחד עם בעלות מלאכה מקומיות בישראל כחלק מפעילות קהילתית יזומה. צור מדברת על היקס כמי שהוציאה את הטקסטיל מהמופע המוכר שלו כמשטחים ופירקה אותו למבנים שמציבים את החוט במרכז. ב"White Fall" היא מציגה מפל טקסטיל עשוי מגוון חוטים המטופלים באופנים שונים. למול צבעוניות שיכולה להיות מזוהה עם מקום או תקופה היא בוחרת בגוונים של לבן, המאפשר לכאורה חופש מהקשר ושופך אור על האפשרויות הטמונות בחומר ובטכניקות המסורתיות ככלי ליצירת מיצבים פיסוליים קונספטואליים. מי שיוצרות את האלמנטים מטקסטיל בטכניקות המסורתיות הן בעלות מלאכה מאוכלוסיות מוחלשות שלומדות ב iota את טכניקות העבודה ככלי המאפשר להן יכולת השתכרות ועצמאות. מפל הטקסטיל המרשים – פרי עבודתן הניצב במרכז החלל- מאיר אור על מיזם העיצוב החברתי ועל כוחן של קהילות.

.

אמנון אילוז (סטודיו Re-Levant) מנהל דו שיח בין הי-טק ללואו-טק בתגובה לתערוכה מפונג ועד למחשב הביתי. כאשר גאון הציג את משחק המחשב פונג בשנת 1983 הוא היווה המרה של המשחק הפיזי בפלטפורמה דו מימדית על גבי מסך והוצג כשיאו של הי-טק. כ-30 שנה מאוחר יותר מחזיר אילוז את משחק החלוץ הטכנולוגי חזרה למימד הפיזי. במעבר מדו מימד לתלת מימד הוא מציב זוג רובוטים על גבי שולחן פינג-פונג במרכז החלל ומזמין את הקהל להכניס כדורים למיכלי הרובוטים שבמקום לשחק זה עם זה יורים אותם אחד למול השני ללא תכלית ממשית. במרכזו של השולחן, במקום רשת נמוכה, מציב אילוז משטח שקוף אך גבוה – חומה נוכחת/לא נוכחת שמונעת דיאלוג בין הרובוטים ומטעינה את הפרוייקט לצד ההתכתבות עם תערוכת העבר גם במשמעויות חברתיות ופוליטיות. לצד המיצב שיצר אילוז הוא ביקש מכל אחד ממעצבי הסטודיו שלו לעצב כרזה כתגובה גרפית למשחק. כל אחד מהמעצבים הגיב בלי לדעת מה עשו חבריו ומעניין לראות כיצד המופע הגרפי של קו-נקודה-עיגול המבנה את משחק הפונג מקבל ביטויים שונים אסתטיים ופוליטיים בו זמנית.

אמנון אילוז סטודיו רה לבנט, צילום: דור קדמי

.

במהלך העבודה לקראת התערוכה, בדו שיח בין עבר והווה, עלתה השאלה כיצד לשמר באופן הטוב ביותר את רוחו של גאון – שנע במרחב בין יוצר ואוצר – ובאילו מהתערוכות שהוא אצר להתמקד. לדברי גאון, סער והיא בחרו בחמש תערוכות שלראייתם היתה בהן יכולת ליצור שינוי בתפיסה גם אם מדובר בהעלאת מודעות שמובילה לתובנה חדשה. בראיון איתה היא מאירה את העובדה שהתערוכות שנבחרו שייכות לעשור הראשון של העבודה של איזיקה ומעירה שאחרי העשור הראשון מכבש הלחצים הפוליטיים של המסגרת הכניע חלק מהרעיונות פורצי הדרך – אמירה שמעוררת למחשבה על אורך קדנציה אפקטיבית של אוצר במוסדות גדולים, כמו גם של בעלי תפקידים ניהוליים המתווים/מאפשרים דפוסי פעולה בתוך המסגרת.

בהתייחסה לאביה גלית גאון מספרת על ההתלהבות שליוותה אותו בעבודתו "כאדם יוצר וכאיש חינוך עם תשוקה בלתי נגמרת לחקור וליזום" ועל חיפוש דרך כאוצר עיצוב שפעל באופן שונה מאוצרים אקדמיים או במחלקות היסטוריות שנעו בתוך דיסציפלינה עם חוקים ברורים. לדבריה עבודתו של איזיקה נעה סביב תהליכי חשיבה, כאשר בפעולת האוצרות שלו הוא מתח את הגבולות בין אמן, אוצר וחוקר. היא מספרת כיצד הוא יזם "חפירה ארכיאולוגית" והביא משטח שכבתי של זבל שנחפר באתר פסולת בירושלים כחלק מהמוצגים בתערוכת המיחזור; חוזרת ונזכרת כיצד הוא הזמין את המבקרים בתערוכה לבוא למוזיאון עם שלושה קג' נייר למיחזור ולקבל כרטיס כניסה למוזיאון בתמורה להם. בו זמנית היא מספרת כיצד בתערוכות שהוא אצר הוא השתמש בכישוריו האמנותיים והיה אמון גם על עיצוב התערוכה עד בחירת הבורג, כמו גם על העיצוב הגרפי – פן שמקבל מקום בתערוכה בבית הנסן בכרזות, הזמנות ומחברות רישומים פואטיות ועתירות פרטים שמשולבות בתצוגה.

גאון חוזרת ומדגישה שוב ושוב את המשחקיות שאיפיינה את דמותו של אביה ואופן פעולתו – הזמנה לדיאלוג תוך כדי משחק וקירוב הקהל אל הנושאים בהם הוא עסק דרך הפיכתם חלק מהפעולה. בפוסט אישי ורגיש שהיא העלתה רגע לפני פתיחת התערוכה היא כותבת על תפיסתו של אביה: "לאהוב את מי שמתעניין גם אם הוא לא מבין, להעריך את מי ששואל, להקדיש זמן לדבר עם האנשים סביב, עיצוב הוא למענם, לא רק למעצבים. ליצור, בכל יום משהו חדש וזה בכלל לא משנה אם מודבר על רעיון, פרחים על שולמן האוכל, עבודה קיר במשרד או תערוכה. להאמין שמוזיאונים הם אחת הזירות המרתקות לעשייה שאין לה סוף והיא איננה מוגבלת בחוקים למעט המחוייבות שלה להיות מרחב בטוח לשאילת שאלות, בדיקת גבולות, שיחה, עניין חזותי, אינלקטואלי, רגשי, פיזי ואנושי."

תפיסתו זו של גאון נוכחת גם בתערוכות המחווה. הבחירה להזמין מעצבים עכשווים להגיב לתערוכות העבר בתערוכה בבית הנסן 2017 הזמינה חיבור פרשני וקריאה עכשווית את עבודתו של איזיקה, שדמותו ועבודתו לאורך השנים במוזיאון ישראל ובמסגרות נוספות היוו בית גידול לדורות הבאים. אחרי שנים רבות בהן ההיסטוריה המקומית נדחקה כמעט לחלוטין למול מבט החוצה, אל השדה הבינלאומי, הגיע הזמן שהעבר יקבל במה ושהמעצבים הפעילים בארץ יכירו את ההיסטוריה של שדה העיצוב בישראל ושל השחקנים המרתקים שפעלו ופועלים בו.

כנדבך מעשיר לתערוכה העלתה גלית גאון לרשת אתר בו היא משתפת באנקדוטות ובמחשבות אודות דמותו של איזיקה ועבודתו ומציעה אפשרות לשקוע עמוק יותר אל נקודת ההתחלה של הצגת עיצוב מחוץ להקשרים מסחריים בישראל ואל הבניית תפקידו של אוצר בשדה העיצוב. האתר, שנחנך לרגל התערוכה בשבוע העיצוב ימשיך להיות פעיל וירכז חומרים הרלוונטיים לדמותו ולעשייתו של גאון גם בהמשך.

כמו כן, בלינק המצורף תוכלו להציץ אל חלק מההיסטוריה והשחקנים שהבנו את הקטגוריה של הצגת עיצוב בגלריות ומוזיאונים בשדה העיצוב בישראל  – מאיזיקה גאון והקמת המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל (1973), עד שרי פארן והקמת גלריה פריסקופ לעיצוב עכשווי (1997).

. 

.

.

* תצלומים : ארכיון מוזיאון ישראל, דור קדמי, איתי בנית, דורי אורין, מירב רהט

.