מלֶה קוֹרְבּוזְיֶה ל"לֹא-קורבוזיה" – כשאת אישה קצת פחות נוח לך…

בימים בהם מדינת ישראל הולכת ומשנה פניה מרגע לרגע, הופך "לֹא-קורבוזיה" – אובייקט אותו אני מציגה בביאנלה לאמנויות ועיצוב 2023 – תמונת מראה עוד יותר מתמיד לכך שכאן זה לא אירופה, ושבחברה הישראלית המובלת בכוחנות גברית, נשים נמצאות בפוזיציה של אי נוחות מתמדת.

.

בימים אלה מוצגת במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב הביאנלה לאמנויות ועיצוב 2023. ביאנלה זו, המתקיימת בפעם השניה, מתפרשת על פני כל המוזיאון; מערבת עבודות של יוצרים ממגוון רחב של דיסציפלינות יחד; מציעה מבט על תרבות חומרית ושפה חזותית בישראל 2023; ומנכיחה את סוגיית טישטוש הגבולות בין עיצוב, אמנות ואומנות, סביב פעולת הקראפט.

נושא העל שהוביל את עבודת האוצרים והיוצרים לקראת הביאנלה ומוביל את התערוכה הוא "מהי מידת האדם?" – שם זה, שנבחר לפני יותר משנתיים על ידי אוצרי התערוכה, ניר הרמט, אנריאטה אליעזר ברונר, ותומר ספיר, הפך רלוונטי פי כמה בימים אלה. הנושא, שנולד מתוך "אימרה המיוחסת לפילוסוף היווני פרוטגורס איש אַבְּדֵרָה, בן המאה ה־5 לפנה"ס, שקבע כי 'האדם הוא מידת כל הדברים'", נועד "לבדוק מהי מידת ההשפעה של האדם היוצר ושל פעולותיו על העולם שסובב אותו, כמו גם על עולמו הפנימי". למול מגמות של שינויים המתרחשים באורחות חיים בישראל ולמאבקים על צביונה של המדינה, זוכה שם תערוכה זה לרבדי משמעות נוספים-חדשים, וכך גם אופן הקריאה של חלק מהעבודות המוצגות במסגרתה.

.

העבודה אותה אני מציגה בתערוכה – "לֹא-קורבוזיה" – נוצרה סביב שלוש סוגיות הרלוונטיות לנושא הביאנלה: מידת האדם והפן האַנְתְּרוֹפּוֹמֶטְרְי; מידת האדם והפן האֵתִי; ומידת האדם וסוגיית היותו של אדם "תבנית נוף מולדתו"; ומחברת לתוכה סוגיות של תולדות העיצוב לצד סוגיות של מגדר.

נקודת המוצא של האובייקט היא שלד של שזלונג LC4 של לֶה קוֹרְבּוזְיֶה (Le Corbusier) – "מכונת מנוחה" אייקונית שהיתה חלק מהמרחב הביתי שלי לאורך שנים ושימשה בו (גם) כמגלשה, נדנדה, ומרחב טיפוס ומשחק לילדים. על גבי הקונסטרוקציה החשופה – ייצוג של תפיסה רעיונית מודרניסטית ושל יוצר שהִבנה שפה חזותית וחומרית בשדה העיצוב הבינלאומי – בחרתי ליצור מרחב פיסולי-שימושי הרלוונטי למקום בו אני חיה ופועלת וממנו אני מושפעת, כאשר באמצעותו אני מנכיחה סוגיות ביחסים בין יוצר, יצירה, זמן ומקום, ומגיבה להיבטים שונים בשאלת מידת האדם.

.

"לֹא-קורבוזיה" בחלל התערוכה במוזיאון ארץ ישראל

.

בימים אלה, כאשר תבנית נוף מולדתי משתנה כל יום עוד קצת והתקשורת מציפה (גם) סיטואציות מגדריות שלא העלתי בדעתי שיתרחשו במדינת ישראל של המאה העשרים ואחת – נערות שחוייבו לכסות עצמן ולשבת בחלקו האחורי של אוטובוס ונשים שזוכות להתעלמות ו/או ליחס משפיל ונתבעות לצמצם את נוכחותן במרחב הציבורי – חזרתי להתבונן אל נושאים שהעסיקו אותי בתהליכי העבודה על האובייקט, הפעם בעיקר מתוך נקודת המבט על סוגיות של זהות ומגדר כאישה-יוצרת.

.

1.  הפן האַנְתְּרוֹפּוֹמֶטְרְי והדרת נשים:

לֶה קוֹרְבּוזְיֶה, אדריכל-מעצב-יוצר הנחשב לאחת הדמויות המובילות שהשפיעו על התפתחות האדריכלות המודרנית והסגנון הבינלאומי, פיתח "מודולור" – מערכת מדידה וסטנדרטיזציה של פרופורציות הגוף האנושי כסולם מידות המבוסס על יחס הזהב. סולם מדידה זה שימש אותו בקביעת מידות של מרחבי המחייה והאובייקטים בפרוייקטים אותם הוא תכנן, ובאמצעותו הוא הגדיר תקן המתייחס למידת האדם. בתחילה הוא ביסס את חישוביו על אדם בגובה ממוצע של 175 ס"מ (עם ידיים למעלה 216 ס"מ), ובהמשך על פי גובה ממוצע של 183 ס"מ (עם ידיים למעלה 226 ס"מ) – מבנה גוף של גבר. גוף האישה לא זכה להתייחסות בהליכי המדידה שלו ולא נלקח בחשבון בהגדרת התְקִינָה.

.

מידת האדם על פי ה"מודולור" של לה קורבוזיה

ב"לֹא-קורבוזיה" אני מגיבה לתקן ולגוף האישה שהודר מהחישובים של לה קורבוזיה, מציבה אובייקט הבנוי על פי מידותי – אישה בגובה 170 ס"מ  (עם ידיים למעלה 210 ס"מ) – ומציגה אותו כפורטרט עצמי של אישה ככלל ושלי בפרט.

.

2. הפן האתי ונקודת מבט גברית המקטינה נשים:

סוגיית הדרת גוף האישה בחישובי התקן לתכנון סביבות מִחְיָיה מעוררת מחשבה אודות סוגיות של מגדר ואתיקה בהתייחס לנשים ומקומן באותה עת. סוגיות אלה מקבלות ביטוי פעם נוספת כאשר מגלים שאת כורסאת LC4, כמו גם סדרות רהיטים נוספים שעוצבו בסטודיו של לה קורבוזיה בין השנים 1927-1937, עיצבה שרלוט פריאנד – מעצבת צרפתיה, מודרניסטית פורצת דרך, ששנים רבות לא זכתה להכרה על עבודתה ונשארה בצילו של לה קורבוזיה.

שרלוט פריאנד (Charlotte Perriand)  למדה עיצוב פנים בבית הספר לאמנויות דקורטיביות, ואובייקטים שהיא עיצבה במהלך לימודיה נבחרו להיות מוצגים כחלק מהתערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשיות מודרניות בשנת 1925 (אותה תערוכה בגינה זכה הסיגנון המודרני שהוצג בה בשם אר-דקו). לאחר סיום לימודיה פריאנד, שקראה את ספריו של לֶה קוֹרְבּוזְיֶה והעריכה מאוד את עבודתו, הגיעה לאָטֶלְיֶה שלו כדי להראות לו את תיק העבודות שלה ולנסות להתקבל לעבודה בסטודיו. התשובה המזלזלת שהיא קיבלה ממנו: "כאן לא רוקמים כריות"*, הפכה לימים למשפט אייקוני ושיקוף של תפיסה מגדרית מפלה שהיתה שכיחה באותה תקופה.

למול לֶה קוֹרְבּוזְיֶה והמשפט "כאן לא רוקמים כריות" כאמירה מקטינה בחרתי להנכיח את הפעולה העמלנית המיוחסת לנשים ולהשתמש ב"לֹא-קורבוזיה" בתכי תפירה וריקמה ככלי חיבור של אלמנטים שונים באובייקט, אך לבצע את המהלך הלכאורה נשי בחומרי בניין המיוחסים לעבודה גברית דוגמת דיבלים וחבל בנאים.

.

בנוסף, באיזור בו ניצבה כרית תומכת בשזלונג המקורי, בחרתי להציב ייצוג סימבולי המסמן את מקומה באמצעות קורת עץ נוקשה התפורה בסדרת איקסים הנדמית (גם) כמו מחוך חונק .

.

.

אנלוגיית המחוך מובילה אותי לאנקדוטה נוספת סביב השזלונג וסוגיות של מבט גברי, שליטה, ויחס מתנשא כלפי נשים – נוכחותו של LC4 כאובייקט המככב בסרטים פורנוגרפיים. בשנת 2016 יצא לאור ספר בשם "We don’t embroider cushions here" של האחיות אוגוסטין וג'וזפין רוקברון. השתיים, שגילו ש"מכונת המנוחה" מופיעה כ"אביזר תנוחה" במאות סרטים למבוגרים, חקרו מופעים וסצינות בהן הופיע השזלונג. מתוך מגוון החומרים הן בחרו 192 פריימים וכרכו אותם יחד. בספר הן מצביעות על תופעה ומנכיחות את האובייקט שנקרא על שמו של לֶה קוֹרְבּוזְיֶה – מעצב שהדיר נשים מתקן המדידה על פיו תכנן; התנשא ביחסו אליהן (דוגמת האמירה המיזוגנית "כאן לא רוקמים כריות"); ולא נתן לפריאנד קרדיט על חלקה בעיצוב הרהיטים בסטודיו – כאובייקט שותף בצילומי סצנות של החפצת נשים.

.

כהמשך לעיסוק באופן הייצוג של נשים על גבי השזלונג מעניין לבחון גם את הצילום האייקוני של שרלוט פריאנד משנת 1929, בו היא מצולמת שוכבת על "מכונת המנוחה" ברגליים מורמות כשפניה כלפי הקיר. תצלום זה, שלא חושף את פניה ואותה כאישה הספציפית שעיצבה את הכורסא, משאיר אותה ייצוג של "אישה" במנח שכנראה לא היו מזמינים גבר להצטלם בו, ומנכיח גם הוא את טישטוש דמותה של פריאנד ואת ההקטנה שלה ושל מקומה כמעצבת באותה תקופה.

שרלוט פריאנד, 1929 | תצלום מכאן

.

.

3. הפן של האדם/היוצרת כתמונת נוף מולדתו

סוגיית הפוזיציה וההתאמה של מצבי ישיבה-שכיבה שמאפשרת "מכונת הנוחות" לכל אדם באופן שהוא בוחר, מחזירה אותי אל שלד השזלונג עליו בנוי כל האובייקט. שלד זה, המייצג את המודרניזם האוניברסאלי בחומר תעשייתי איכותי וגימורים מוקפדים, זוכה ב"לא-קורבוזיה" לפנים חדשות ולאופן העמדה שונה כנדבך בהצבה המשקפת את המקום בו אני חיה ופועלת.

למול התמסרות והשתרעות נינוחה שמציע האובייקט המזוהה עם לֶה קוֹרְבּוזְיֶה, ב"לֹא-קורבוזיה" שלד המתכת מוצב במנח אנכי, באופן המאפשר רק השענות לאתנחתא קלה ו/או ישיבה לא מאוד נוחה "על הברזלים". כמו כן, במקום ציפוי העור האיכותי שכיסה את השלד בגירסה האירופאית, מחוברים למבנה החשוף אלמנטים מתוך עבודות המייצגות היסטוריות מקומיות ואישיות**, וחומרים גלויים דוגמת לבידים, עץ וקרטון, המתכתבים עם תפיסות רעיוניות וחומריות של "דלות החומר" ואילתור כמוטיבים של זהות מקומית בשדה העיצוב-אמנות בישראל.

.

.

.

כך, בסופו של תהליך עבודה שכלל פירוק והרכבה מחדש של סמלי מודרניזם ותרבות באירופה ובישראל, כמו גם עיסוק במקומן של נשים בהיסטוריות תרבותיות, ניצב "לא קורבוזיה" כמיצב רב רבדים המבוסס על סוגיות של עבר והווה, ומעלה שאלות על דפוסי תרבות בין "שם" ו"כאן". למול נוחות אירופאית מוקפדת העומדת בבסיס שזלונג LC4  של לֶה קוֹרְבּוזְיֶה, מנכיח "לֹא-קורבוזיה" אי נוחות ואי נינוחות במקום הישראלי בכלל, ושל נשים בישראל, שנותרות דרוכות בגין תפיסות שובניסטיות וניסיונות הדרה שהולכים ומתגברים, בפרט.

.

מראה ההצבה בחלל התערוכה באולם "רוטשילד"במוזיאון ארץ ישראל | משמאל: "לא קורבוזיה", מימין: עבודה של דניאל אלקיים ועומר געש

.

.

.

"מהי מידת האדם?"

הביאנלה לאומנויות ועיצוב ת"א 2023, מוזיאון ארץ ישראל

אוצרות: אנריאטה אליעזר ברונר, ניר הרמט, תומר ספיר

.

.

.

_____________________________________________________________

* עמדתו של לה קורבוזיה אודות פריאנד השתנתה לאחר שהוא ראה עבודה שהיא הציגה בסלון הסתיו של פאריז – "בר בעליית הגג" בו היא תרגמה את רוח המכונה לעיצוב חלל עם רהיטי מתכת וזכוכית. בגין תפיסתה החדשנית הוא הזמין אותה לעבוד במשרד איתו ועם בן דודו, פייר ז'אנרה, שם היא היתה אמונה על תחום הריהוט והפנים. עם זאת, את הקרדיט על עבודתה באותה תקופה קיבל לה קורבוזיה ורק אחרי שנים רבות היא זכתה בהכרה על עשייתה במסגרת משרדו.

** לנדבך היסוד של לה-קורבוזיה כאחד מהאבות המולידים של המודרניזם הבינלאומי, כתפיסה שנדדה ושימשה גם עיצוב במדינת ישראל שבהקמה, מתווסף נדבך המנכיח גם שניים מהאבות המולידים של שדה העיצוב-אמנות בישראל – יעקב קאופמן וחנן דה לנגה. כל אחד מהם לחוד ושניהם יחד פָּתְחוּ  פתח ליצירה נסיינית-קונספטואלית בשדה העיצוב בישראל, והיו (ועודם) מורים רעיוניים המשפיעים על דורות של יוצרים בשדה המקומי. ב"לא-קורבוזיה", לצד חומרים המהווים ייצוג לסביבות בהן אני חיה, נעה, פועלת ואוספת חומרי גלם לעבודה, בחרתי לשלב אלמנטים שנותרו בסטודיאות שלהם מתוך מיצב משותף, "שכונה", שהשניים הציגו בשנת 2000 במוזיאון חיפה לאמנות במסגרת תערוכה בשם "מיצב עיצוב" באוצרות של דניאלה טלמור – מיצב בו קאופמן ודה לנגה פעלו כשותפים ביצירת מרחב אחד המכיל יחד את התפיסות של שניהם. כך, באמצעות חיבור הקשרים תרבותיים אוניברסאליים, מקומיים ואישיים אני (וכל מי שיושב על "לא קורבוזיה") נתמכת בשורשי המקום, וניצבת רעיונית ופיזית "על כתפי ענקים".

.

.

ולמי שרוצה לשמוע ולראות באופן ממשי: ביום שלישי 29.8 אהיה בתערוכה מהשעה 17:00 ואדבר על האובייקט במסגרת סיורים שעורך צוות המוזיאון

.

.

.